Pitzu'im (divorce settlement) - Rav Eliashiv vs Rav Shlomo Karelitz

Update 9/3/13 Purpose of kesuba is not financial security
In the various discussions about divorce - it has been repeatedly said that anyone who gets more than the Torah prescribes is a thief. According to the Talmudic law a wife is entitled only to get her Kesuba and assets she brought into the marriage. Thus it is claimed that if the wife ends up being given various additional payments such child maintenance or division of assets, it is claimed that this is against Jewish law and show a clear influence of feminist agenda. (But it isn't so simple.)

I am now reading Justice Menachem Elon's "The Status of Women" where he discusses the issue of marriage settlement (pitzuim) in Israel developed in Israeli in the 1940's, the wife inheriting the husband, and daughter inheriting her father. The legitimacy of the payments decreed by the rabbanut was a point of strong contention between Rav Eliashiv and Rav Karelitz - and obviously others. I also want to discuss the machlokes between Rabbeinu Tam and other Rishonim as to whether post talmudic authorities have the right to modify Talmuidic laws regarding marriage and divorce e.g.,  get me'usa.

This is also related to the question of whether a husband can legally and morally use his right to grant the divorce in order to pressure his wife for large sums of money and/or favorable custody rights. Likewise can a wife use her right to refuse a get to pressure her husband for large sums of money and/or favorable custody rights.

In sum, I want to clarify what exactly is the halacha according to the Talmud in these areas and what subsequent takkanos were made concerning these matters. I want to explore also the power of post-Talmudic rabbonim to change Talmudic halacha. Finally even if it is one's legal right to use a get as leverage - is it moral.

Update: Divorce payments follow local minhag - do decrees of the rabbanut determine minhag?

שולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן סו יא) ץ  

הנושא אשה, סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה. הגה: ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו נקרא נדוניא בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדונייתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. וע"ל ריש סי' צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. כשהאב קיים ומשיא בתו, כותבים: ודין הנדוניא דהנעלת ליה מבי אביה; וכשאין האב קיים, כותבין: מבי נשא (מרדכי פרק ב"מ בשם ר"ת). מיהו אם שינה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כותבין: מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן נ'). וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה. הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראייה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג. (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). וע"ל סי' ק' סעיף ה'. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה. הגה: מיהו אם רוצה להתנות ולפחות לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחות ממה שתקנו רבנן. ונראה לי דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השידוכים, אבל אם עשו שידוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו.

update From the Principles of Jewish Law by Menachem Elon page 423

In the State of Israel. In terms of the Rabbinical Courts Juridiction (Marriage and Divorce) Law, 5713 -1953, matters of marriage and divorce between Jews, citizens or residents of the state, fall within the exclusive jurisdiction of the rabbinical courts, which jurisdiction extends to any matter connected with the suit for divorce, including main tenance for the wife and for the children of the couple (sec. 3(1 )). Divorce for Jews is performed in accordance with Jewish law (sec. 2). In applying the halakhah the rabbinical courts have introduced an important innovation, namely the award of monetary compensation to a wife who is being divorced; this is done even when the divorce is not specifically attributable to the fault of the husband, but the court, after close scru tiny of all the facts, is persuaded that the situation prevailing between the parties does not, objectively speaking, allow for the continuation of their marriage. In this event, the court, upon the husband's demand that his wife be obliged to accept a get, will customarily oblige the former to pay a monetary or equivalent compensation to his wife - in addition to her ketubbah - in return for her willingness to accpet the get (OPO 51-55; POR 1:137). The extent of the compensation is determined by the court, having regard to all the circumstances, including the financial position of the parties and their respective contributions to the state of their assets.

=====================

update 9/2/2013 From השקדן (biography of Rav Eliashiv page 167-168): Regarding the differing views of Rav Shlomo Karelitz and Rav Eliashiv regarding post talmudic decrees. Rav Karelitz viewed them as non-existent and if it required a payment of money he viewed it as theft. Rav Eliashiv viewed them as binding.

מענין לענין - על חילוקי דעות משמעותיים ועקרוניים בין הגרי"ש [אלישיב] להגרשש"ק[רליץ] - שניתן ללמוד מהם על הבדלי גישותיהם, ואשר כמובן לא העיבו  במאומה על הידידות וההערכה ההדדית שהיתה כולה בתורה:

הרה"ר (בשנים מוקדמות) קבעה תוספת על חיוב אב במזונות בניו הקטנים,  שעל פי הדין אין לאב חיוב מעל גיל וי שנים, כי אם מדין צדקה. (דהיינו שאם  האב במצב שאין להטיל עליו חיוב לתת צדקה, אין חוב המזונות של ילדיו  הגדולים עליו). התקנה הכללית שניתנה לכלל בתי הדין בארץ ישראל היתה  שהחיוב הבסיסי (ולא כדין צדקה) יעמוד בעינו עד גיל ט"ו.

בבדיקה מעמיקה ועקבית של פסקי דיני בתי הדין הרבים שהתפרסמו  בספרי הפד"ר ועוד, נמצא הבדל מהותי וחד משמעי בין אלו שנידונו ונפסקו  בהרכב שהשתתף בו הגרי"ש, ובין אלו מהרכב שבהשתתפות הגרשש"ק. בעוד  לדעת הגרי"ש התקנה הזו תקפה לחלוטין, וכך פסק לאורך כל השנים; נראה  כי לפי הגרשש"ק לא חל שום שינוי כלשהו מההלכה הכתובה בשו"ע, והוא  מתעלם מהתקנה כלא היתה.

ומענין זה לענין נוסף אך דומה.

בתי הדין הנהיגו להטיל את שיעור חיובי האב לזון את בניו על פי מדידת עושרו. (לא נמצאה כזו תקנה מפורשת, וכנראה זה השרשת בבתי הדין בתקופה מאוחרת, אולי בהשפעת עקרון הפסיקה של בתי השמפט החילוניים בנושא זה ).

על זה מתבטא הקרש"ש קרליץ (במכתב תורני לגרש"ב ורנר) נדפס ב"משפטי שלמה" חלק ב':

"... הרי אשר לפי זה אין מקום לכאורה לחייב את  האב במזונות בניו כדי מחסורו כו' מדין צדקה, מאחר שחיובו של ביה"ד היא כפיה גמורה להוציא ממון ממנו ...

לפי דעתי הוא חשש גזילה ואין ראיה ממה שיש בתי דין כאלה שמחייבים...

וכמו שראיתי מודפס בפסקי הדין שבתי הדין נוהגים לפסוק פצויים לאשה כשמתגרשת וכמובן אף בסירובו של הבעל לתת ולדעתי זה גזילה גמורה..."

 
 In contrast Rav Eliashiv view regarding the binding nature of post Talmudic decrees is cited in the psak below Psak regarding pitzuim - Rav Eliashiv's view

==========================

וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על כן אין במנהג זה כח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין.

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גרושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים [זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין כפי שנבאר לעיל] אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גרושין כפי שנבאר לעיל] קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב [עיין פד"ר ח"ו, ע' 257 פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36 פד"ר ח"ט ע' 65].
 

 [to be continued]


Israeli judge orders brother to pay divorce settlement

Israeli judge orders wife to pay for refusing to accept get